בעוד המאזינים לתוכניות האקטואליה באמצעי התקשורת, שומעים לצד הראיונות עם משפחות החטופים המיואשות, ולצד ההכרזות הכמעט יומיות על נפילות חיילינו - אז ברומו של עולמם המנותק עסוקים בממשלה ובכנסת בענייני חוק ההשתמטות של הפריבילגים, בשימועים להדחת היועמ"שית, במניפולציות השתקה כוחנית של פוצי פה ובשאר ירקות של אטימות רודנית. ושידורי אקטואליה אלו מסתיימים בנתח כמעט שווה בערכו - בצד ייקור ישראבלופי של מוצרי מזון וצריכה על ידי הקטנת האריזות, מובאים דיווחים "קיומיים" לרוב על אילו חברות תעופה חוזרות, כמה עולות הטיסות ליעד זה או אחר ושאר מציאות שכתבינו מצאו במיוחד עבורנו המאזינים - איך לחסוך לנו כמה דולרים ואיפוא ובמה מומלץ לבזבז אותם - כדי להימלט לחופשה מרעננת מהכלא שנקרא מדינת ישראל.
גם אצלנו כאן בבלוגיה תמצאו הכל מכול וכול. לצד אקטואליה (החל מִדֵּעוֹת ועד סאטירה), ענייני תרבות ועד ליומנים אישיים. אבל ראוי לציון מיוחד צירוף מיקרים של 3 רשומות שפורסמו בחודש יוני האחרון. כאשר המשותף להם הם סיפורים שנכתבו על ידי שלושה בלוגרים ושלושתם מוקדשים לבני/בנות משפחתם במלאות להם חמש שנים.
הסיפור המקסים הראשון נכתב על ידי ענת פרי לנכדה אביב בן החמש: אביב והפרח הרוקד.
הרשומה השניה היא אודות סיפור שנכתב, אוייר והוכן לדפוס (במלחמת שנים עשר הימים) על ידי כותב רשומת מערכת זו כמתנה לנכדתו במלאת לה חמש שנים, והודפס כספר שיצא לאור בהוצאה פרטית של המחבר: רונית יולנדה והחתולה.
הרשומה השלישית היא של הבלוגר דני קרמן הידוע, שגם היא עוסקת בספר שכתב וצייר לבת שלו (כשמלאו לה חמש) בהשראת בובת החתול שלה: האם חתולי הוא באמת כזה?
לא מעט ילדים היו מקור השראה לכתיבת ספרים. מהידועים הם למשל ההוביט ושר הטבעות שטולקין המציא כסיפורי פנטזיה על מנת לשעשע את ילדיו. אגב, את הטיוטות הראשונות לספר "הסילמריליון" כתב טולקין בשוחות, תוך כדי שירות קרבי בעת מלחמת העולם הראשונה.
אמנם הספר רונית, יולנדה והחתולה לא נכתב בשוחות, אבל נכתב בין כניסה לכניסה לממ"ד. אז כשהתותחים רועמים, המוזות לא תמיד שותקות. וכך גם בבלוגיה שלנו.
שנדע זמנים טובים יותר לאחר השבת כל החטופים ושיחד איתם נזכה גם לשובם של הבלוגרים בקהילה שלנו ששותקים מאז אוקטובר השחור שנת 2023.
