1. מדוע בלוגרים המפרסמים בשבוע אחד 3 פוסטים (מיש-מש) שונים בבלוג אחד - זוכים ליותר קוראים ובעיקר מגיבים, מאשר בלוגרים המפרסמים בשבוע פוסט אחד בשלושה בלוגים שונים גם יחד? - "חוק הפטורים וההתעלמות"?
2. מדוע בלוגרים מצפים להמשך קריאה ותגובה אחרי שהם מגיבים כפי שמגיבים (בקור מקפיא מהקוטב)?
- החוק השלישי של ניוטון (חוק הפעולה והתגובה)
3. אין לצפות לחברות אמת בווירטואליה הבלוגוספרית
- "חוק האינטרסים המשתנים והחרמות"
4. גם אם יש הרבה לומר והקוראים מצביעים עם הרגליים, זה סימן לומר ביי ביי?!
- "חוק הרלוונטיות"
שבוע טוב!
חשבתי שתתן לנו תשובות לשאלות הללו :-)
השבמחקזה חומר לשיעורי בית 😀
מחקבדומה למה שאריק כתב, גם אני חשבתי שלפחות תבאר את רשימת ה"חוקים" שנתת להם כאן כותרת.
השבמחקאני אמנם לא הגבתי כאן עד היום אבל אני מבקרת כאן הרבה מאד וקוראת הרבה מאד בלוגים וגם את דבר המערכת, ובאמת נתת כאן הרבה חומר למחשבה, אז הנה מה שעלה לי:
בסעיף הראשון אתה איכשהו כורך בין תדירות פרסום פוסטים בבלוג כלשהו או בחלוקה של פוסטים בין בלוגים ייעודיים לנושאים מסוימים לבין כמות הקוראים והמגיבים - עצם ההנחה הזאת שלך תמוהה בעיני. אולי הקוראים אוהבים את סגנון הכתיבה של אותו בלוגר שמפרסם שלושה פוסטים בשבוע (שלדבריך גם אינם עקביים בתחום או בנושא שלהם, אם הבנתי נכון את המושג מיש מש) או התכנים שאותו בלוגר מביא, יותר מאשר את הסגנון והתוכן של אותם פוסטים שמתפרסמים פעם בשבוע או בשלושה בלוגים שונים?
בסעיף השני אתה מניח שבלוגרים רוצים שימשיכו לקרוא אצלם ולהגיב, אבל אולי הסיבה שהם אינם עונים למגיבים (אם הבנתי נכון את הקור המקפיא כקוטב) היא שלא באמת חשוב להם שימשיכו לקרוא ולהגיב? אולי הם כותבים לעצמם, או לחוג חברים שמגיבים להם מחוץ לבלוגוספירה ובכך מייתרים את הצורך בתגובות לפוסט? יש הרי גם בלוגרים שלא מאפשרים תגובות כלל. אני אישית קוראת פוסטים בבלוגים שמעניינים אותי. לא בכולם אני מגיבה. כאשר אני מגיבה, אני כמובן שמחה שעונים לי, אבל לא מתנה את המשך הקריאה בבלוג, אם הוא כאמור מעניין, במתן מענה לתגובה שלי.
בסעיף השלישי אתה מעלה סוגייה מעניינת, שעבורי היא מוזרה: האם יש מישהו שמצפה שתצמחנה חברויות אמת מתוך הבלוגוספירה הוירטואלית? האם זה המקום לחפש חברויות אמת בכלל? אבל אני בכלל חושדת שבסעיף הזה אתה בכלל לא מתכוון לחברות. אני אולי לא מבינה מספיק בעולם הבלוגוספירה, פתחתי בלוג אבל עוד לא פרסמתי כלום, ואני רק קוראת ובקושי מגיבה, אבל אם בלוגר מצפה שלא יתווכחו איתו, לא יתנגדו לו, יסכימו אתו תמיד, ישבחו ויהללו את מעשיו, וכל התנהגות אחרת מתפרשת אצלו כחרם או בגידה או שינוי באינטרסים, אז חבל לי עליו. לדעתי בלוגר, כמו עיתונאי או סופר או מתראיין באמצעי התקשורת או כותב ברשת חברתית, אמור להיות מסוגל למינימום יכולת הכלה או קבלה למי שמגיבים או אומרים דברים שלא מוצאים חן בעיניו.
ובסעיף הרביעי אתה מתלבט אם על בלוגר להפסיק לכתוב אם הוא רואה שקוראים מדירים רגליהם מהבלוג שלו, והוא מרגיש שהוא כבר לא רלוונטי. לדעתי, מתוך הבלוגים הרבים שאני קוראת כאן ובמקומות אחרים, חלק ניכר מהבלוגרים לא עסוק בסטטיסטיקות הקוראים שלו או בתגובות שהוא מקבל. חלקם כאמור אפילו לא מאפשרים תגובות בבלוג שלהם. לא יודעת כל מה שמניע אנשים לכתוב בבלוג, אבל אם יש בהם את האהבה לכתיבה, את הצורך אפילו, ויש להם מה לומר, הם ימשיכו לכתוב גם אם יש תקופות שבהן אף אחד לא יקרא ואף אחד לא יגיב.
ותודה על החומר למחשבה.
תודהלך רקפת על תגובתך המקיפה.
מחקבסעיף הראשון - אם מדובר בבלוגי נישה, אז את בהחלט צודקת לגבי התעניינות קריאה סלקטיבית. אני מניח שיש בלוגרים שמבינים את אשר התכוונתי לו - אלה שיותר מדי להם לקרוא ולהגיב לחומרים דומים אך שונים שנכתבים ושמסיבות שונות מחולקים לשני בלוגים (למשל, בלוגים בפלטפורמות כתיבה שונות, כמו וורדפרס לעומת בלוגספוט, כאשר הפוסטים של שניהם מעודכנים באתר פרפרים). ויש שכותבים בפלטפורמה של בלוגספוט שלעולם לא יגיבו לבלוגים בוורדפרס ולהיפך - "חוק החרמות"?
לגבי הסעיף השני, אולי לא הסברתי היטב. מדובר בבלוגרים שתגובותייך בבלוגם זוכים לתגובהכזו שלא תרצי יותר אף פעם איזושהי אינטראקציה עם אותם בלוגרים ולא משום שלא התייחסו לתגובתך. ולדעתי מי שאינם מעוניינים בתגובות, צריכים פשוט לסגור את תיבת התגובות ובוודאי אם הם לא מאשרים באופן כרוני את פרסום התגובה לאחר שהכותב השקיע בה מזמנו. לכאלה לא אגיב יותר לעולם ויש מצב שגם לא אקרא יותר בבלוגם.
הסעיף השלישי מכוון לבלוגרים שיודעים למה אני מתכוון. בין היתר "חברים" שמתהפכים ומלכלכים מאחורי הגב במיילים לבלוגרים אחרים ובפייסבוק. היו גם מאלה גם כאן. זה היה נשאר במסגרת קונספירציות, אלמלא הייתי מקבל הלשנות על מעשים כאלה. ואני לא מדבר על אלה שאתר פרפרים לצנינים בעיניהם וניסו לעשות כל מה שאפשרי ללכלך או אפילו לנסות תקוע מקלות בגלגלים.
ודברים נוספים, שמי שצריכים להבין יבינו...
ולא אין אני מצפה שכולם יסכימו לדבריי, מלבד לטרולים אני עונה יפה ומתבסס על עובדות ולא על אמונות ואגדות אורבניות. אם מפסיקים בשל כך לבקר בבלוג - זב"שם אם בוחרים הם לתקוע ראשם בחול.
לגבי הסעיף הרביעי - אני מאמין שאף אחד אינו כותב בבלוג "למגירה" (אם הבלוג אינו מוגבל כבלוג פרטי).
אם בלוגרים מגלים שמכניסות של שלושה אפסים ליום ומאתיים תגובות לפוסט הכניסות הופכות לדו- או חד-ספרתייות ומספר תגובות שואף לאפס, זה כנראה סימן שעבר זמנם ובטל קורבנם - ובמיוחד שהם מוצאים את קוראיהם לשעבר בבלוגים אחרים או בפייסבוק.
מעניין מה שכתבת ומעניינות גם התגובות שהתקבלו עד כה. לא היה לי מושג שיש בלוגרים שמגיבים רק בוורדפרס או רק בבלוגספוט, זו באמת תופעה קיימת?
השבמחקלגבי תשובות קרות או לא נעימות של בלוגרים לתגובות שלי, פחות נתקלתי בזה בעצמי, אבל כן נתקלתי בהפוך - כלומר תגובות מאתגרות בבלוג שלי. וכמו שכתבת, מרגע שהבלוג פתוח לתגובות (ובתנאי שהבלוגר לא מחייב מאשר כל תגובה בנפרד) זכותו של כל אחד להגיב כראות עיניו, ואם לא מתאים לבלוגר - שיואיל בטובו לסגור את הבלוג למגיבים.
הסעיף השלישי מצער אותי לשמוע על כך בכל פעם מחדש. אבל בני אדם הם בני אדם וכנראה תמיד יהיו דברים כאלה. משום מה זה הזכיר לי שפעם מזמן (בשנות התשעים המוקדמות, נדמה לי) הייתי קוראת את ההורוסקופ בעיתון כל שבוע, ובמשך חודשים היה כל הזמן כתוב שיש מי שחותרים תחתי ומלכלכים מאחורי גבי והאמת אומר לך, אם זה באמת היה נכון, אני לא הייתי מודעת לזה ומעולם זה לא צף ועלה אל פני השטח. וחייתי עם זה לגמרי בשלום. כשקורים דברים כאלה מחוץ להישג ידי וללא שליטתי, אני פשוט משחררת.
ולבסוף דיברנו כבר הרבה פעמים על נושא הכתיבה למגירה כן או לא. כנראה שנצטרך שוב להסכים שלא להסכים. אני שמחה ומאושרת שקוראים אצלי וכשמגיבים אצלי אבל זו לא המוטיבציה הראשונה שלי בכתיבה. אני באמת כותבת בעיקר כדי לתעד לעצמי. אז כן יש לי כבר מערכת יחסים וירטואלית עם בלוגרים אחרים כקוראת ומגיבה וככותבת, וכל מערכת היחסים כזאת יקרה ללבי אבל לא היא המוטיבציה העיקרית שלי להמשיך לכתוב בבלוג. לפחות זה מה שאני מספרת לעצמי.
לא רק שיש דבר כזה, יש גם הקוראים ומגיבים רק לברנז'ה שלהם לשעבר מתפוז או מישראבלוג.
מחקשאלות מעניינות... אלה המחשבות שלי:
השבמחק1. יש לי רק בלוג אחד ואני מפרסם רק פעם-פעמיים בשבוע אז לא ממש חשבתי על זה. מחשבה אחת שעלתה כשקראתי את הסעיף היא שאולי לא כל הקוראים (המגיבים) מודעים לכל הבלוגים ולעדכונים בהם. נחשפתי דרך פרפרים לכמה בלוגרים המנהלים כמה בלוגים (נדמה לי שאתה ביניהם) אבל גיליתי את הבלוגים השונים בהדרגה ואולי את חלקם עדיין לא. שמתי לב גם לתופעה שיש בלוגים שאני מקבל מהם את העדכונים (אחרי שעשיתי מינוי) וכאלה שאני לא מקבל מהם עדכונים או מקבל באופן אקראי למרות המינוי.
2. אני לא יודע... אני אוהב שמגיבים לי ומשתדל להגיב בנועם. אפילו לתגובות ספאם אני לפעמים מוצא את עצמי מגיב באופן סביר... זוכר פעם אחת שנאלצתי למחוק תגובה.
3. דרך תפוז ז"ל יצא לי להכיר באופן פיזי כמה בלוגרים, חלקם באמת הפכו לחברים, הרוב לא. אבל זאת לא הייתה המטרה ולא היו לי ציפיות.
4. אני מניח שאם לא היו אצלי קוראים ומגיבים כלל הייתי מתייאש ומפסיק לפרסם... אני יודע שככל שיש לי יותר המוטיבציה לפרסום עולה.
תודה מוטי על תובנותך בנושא הפוסט. בלוגרים המנהלים יותר מבלוג אחד נוהגים לקשר לפוסטים שלהם מהבלוגים האחרים וברשימת הבלוגרים בקהילת פרפרים - ניתן לראות לגבי כל בלוגר/ית מהם הבלוגים שלהם. צריך רק להסתכל :)
מחקבנוגע למס' 4: לדעתי עדיף להמשיך לכתוב כל עוד אוהבים את הכתיבה. קוראים יכולים להגיע מכל מיני מקומות, בכל מיני זמנים. אם יש תקופה חלשה - לא נורא. זה עשוי בהחלט להשתנות. לא פעם מגיעים אפילו קוראים אקראיים, דרך גוגל.
השבמחקאם הייתה חשובה לי רק הכתיבה, הייתי מפרסם בבלוג פרטי, או הייתי משאיר את הפוסטים בטיוטות (האמת שיש לי לא מעט כאלה).
מחקמסכים שיש תקופות חלשות או חזקות יותר, אבל כשיש מגמה ברורה לאורך זמן - של קוראים לשעבר שמדירים עצמם מקריאה בבלוג ומתגובה (ורואה אותם במקומות אחרים) - לפחות אצלי המסקנה ברורה ובלתי נמנעת.
גם רשימת הבלוגים במדור "הרדומים" בפרפרים מדברת בעד עצמה.
אני חושבת שעוד בתקופת ישראבלוג אם היית כותב פוסט 3-4 פעמים בשבוע הtrafic היה יותר גבוה. וכנראה שזה תופס גם פה.
השבמחקלי אישית יהיה קשה לעקוב אחרי מישהו שמפרסם בתדירות כ"כ גבוהה, אלא אם כן הוא כותב ממש ממש מעניין.
אני למשל חושבת שזה מן הנימוס לענות למישהו שהגיב לי בבלוג, אם אם אני אכתוב רק תודה. אבל אני לא ארצה להשאיר תגובה של מישהו בלי מענה בכלל. זה נראה לי לא במקום (לא מנומס)
אולי למעט טרולים, אבל באלה לא יצא לי להתקל הרבה.
זה שיש שאינם עונים לתגובות, ניחא. אבל גרוע מכך הם אלה שנותנים למגיב את ההרגשה שהוא איננו רצוי. זכותם. וזכותנו להפסיק לקרוא ולהגיב.
מחקמספר המגיבים שלי תמיד היה נמוך, וכשירא נסגר המספר הצטמצם.
השבמחקאולי הכתיבה שלי אינה מעניינת, ואין לי ציפיות כך שאני חוסכת מעצמי את העלבון ומגיבה גם לכאלה שפסקו להגיב אצלי.
אני מודעת לכך שהכתיבה שלי נישתית ופחות אטרקטיבית למי שאינו מתעניין בשירה.
לגביי פרסום השירה בבלוג נובע מריכוזה במקום אחד "כספר שירה" דיגיטלי. אבל אני מפרסם אותו בקטגוריה ייעודית בין שאר הקטגוריות. גם אצלי אין הרבה מגיבים. משעשע אותי שדווקא אלה המפרסמים בבלוגם שירים ומילותיהם של אחרים מהיוטיוב - זוכים ליותר תגובות. משמע יש עונש על מקוריות :)
מחקהמצב עשוי להשתפר, כשיותר בלוגי שירה ופרוזה יצטרפו לקהילה. ואולי אנחנו צריכים להביא את פרפרים לידיעתם ולגייסם באופן פעיל.
מעורר מחשבה.
השבמחקאוקיי, חשבתי קצת. אני מגיב בעיקר בוואדפרס כי זה קל לי להגיב הרבה יותר. זה הפורמט שאליו אני רגיל ולזה יש לי אפליקציה של בלוגים, וזה הרשת החברתית האיכותית שלי. שבת שלום
השבמחקאז אולי באותה מידה קשה לבלוגים מהרשת החברתית האיכותית של בלוגספוט להגיב אצלך?
מחקזה אומר שאתה קורא רק בבלוגים "מהרשת האיכותית החברתית" של וורדפרס?
אגב באפליקצית מערכת התגובות המשוכללת בעולם - דיסקוס (לכול).
אתה נרשם פעם אחת ודרכה יכול להגיב אצל כולם, בלי למלא כל פעם 3 שדות ומבלי לחכות לאישור פרסום.
יש לי אפליקציה של וורדפרס ושם אני יכול לשמור לזמן המתאים לקריאה פוסטים שאני רוצה לקרוא לעתיד.
מחקלפיכך יש לי רשת חברתית של וורד פרס המאפשרת לי לעקוב בקלות ולשמור לזמן אחר פוסטים שכעת איני יכול לקרוא.
ולא אתפלא שבעלי בלוגר מגיבים לי הרבה פחות.
לכן קיים אתר פרפרים, כדי לגשר בין קוראים לכותבים בפלטפורמות הכתיבה השונות.
מחק